דיני משפחה

כאשר אחד מן הצדדים בוגד בבן זוגו ונפתח הליך בבית המשפט או בבית הדין הרבני, יש שוני בהשלכותיה של הבגידה מבחינת תפיסת בתי המשפט לענייני משפחה לבין תפיסת בית הדין הרבני בכל הקשור להליך הגירושין,מזונות וחלוקת הרכוש.

בכל הקשור לחלוקת רכוש בין בני הזוג, לרוב,  בתי המשפט כיום אינם מפחיתים מחלקו ברכוש של הצד אשר בגד, ללא קשר באם מדובר באישה או בבעל ומחלקים שווה בשווה בין בני הזוג את הרכוש אשר נצבר בתקופת הנישואין. קרי, על פי החוק האזרחי, חלקה של האישה ברכוש המשותף, אשר נצבר במהלך החיים המשותפים הנו זהה לזה של הבעל.

יחד עם זאת, בבתי הדין הרבניים פוסקים על פי ההלכה היהודית לפיה, בגידתה של אישה ככל שתוכח, מהווה עילת גירושין וכן מהווה סיבה מספקת לשלול מאישה אשר בגדה בבעלה את כתובתה ואת חלקה ברכוש המשותף. במקרה בו הבעל נתפס בוגד הרי שההלכה מכירה בדבר בגידתו כעילה לגירושין היכולה להוביל אף לחיובו בכתובה. גברים רבים הנתפסים בבגידה מנסים להניע את בית הדין מלהוביל לגירושין ומבקשים שלום בית וההלכה מתירה זאת. במקרה ההפוך בו הוכח כי אישה בגדה בבעלה הרי שחלה ההלכה לפיה האישה אסורה על בעלה ועל בועלה ואין דרך חזרה לשלום בית.

בכל הקשור למזונות אישה, במקרה בו הבעל מצליח להוכיח כי אשתו בגדה, בית הדין הרבני שולל את מזונות האישה וגם בית המשפט לענייני משפחה אינו נוטה להעניק לאישה מזונות.

יודגש כי, לבגידה בין בני הזוג אין כל השפעה על גובה מזונות הילדים וגם אין השפעה על הסדרי הראיה והמשמורת.

במקרה והחלטתם להתגרש, חשוב שתפנו לייעוץ משפטי בטרם אתם נוקטים בצעד כלשהו וזאת על מנת שתדעו את זכויותיכם ותבחרו בנקיטת הדרך המתאימה לכם ביותר בהתאם לנסיבות.

חוק יחסי ממון קובע את הסדר איזון המשאבים בכל הנוגע לחלוקת רכוש בין בני הזוג. החוק חל על זוגות נשואים אשר נישאו לאחר 1 בינואר 1974 (לפני מועד זה תחול על בני הזוג הלכת השיתוף). החוק קובע כי בהיעדר הסכם ממון בני בני הזוג, תהיה חלוקת רכוש הצדדים בדרך של הסדר איזון משאבים.

חלוקת הרכוש מכוח הסדר איזון משאבים נעשית תוך כדי השוואת ערכם של הנכסים השונים אשר בבעלותם של כל אחד מן הצדדים. בתום הערכה זו המשאבים מאוזנים בין הצדדים באופן שבן הזוג אשר ידו על העליונה ישלם את ההפרש לבן הזוג האחר בכסף או בשווה כסף.

על פי ההסדר לא מחולקים נכסים אשר היו לבני הזוג ערב הנישואין או אשר התקבלו בירושה או במתנה בשנות הנישואין. הסדר איזון משאבים אינו חל גם על נכסים אשר הוסכם כי לא יחולקו. מלבד זה, לא יחולקו כספים או גמלאות שונות אשר מגיעים לבן הזוג על פי חיקוק (בגין מוות או נזק גוף) או מהמוסד לביטוח לאומי.

חלק מהנכסים הינם נזילים בעת מועד חלוקת הרכוש לדוגמא: פיקדונות בבנק, חסכונות, הלוואות, קרנות השתלמות וכו' ואז אין בעיה בחלוקה והאיזון. העניין מורכב יותר כאשר חלוקת הרכוש היא בגין זכויות שמועד מימושן הינו עתידי, לדוגמא: זכויות פנסיה, קופות גמל וכו'. במקרה כזה קיימות שתי אפשריות: הראשונה היא שהבעל ישלם מדי חודש, החל מגיל פרישה, אחוז מסוים מהפנסיה שלו כפי שיקבע בתחשיב חלוקת הרכוש וכל עוד שני בני הזוג בחיים. השניה היא ביצוע תחשיב היוון חלקה של האישה, באמצעות אקטואר, ותשלום חד פעמי בעת חלוקת הרכוש.

הסדר איזון משאבים הוא הסדר אשר ניתן להיעשות רק עם מתן הגט. עם זאת, בית המשפט רשאי להורות על ביצוע הסדר איזון משאבים גם לפני פקיעת הנישואין. 

ניתן להגיש בקשה לצו הגנה במקרה בו אדם הוטרד בידי אחר בכל דרך שהיא, או שננקטו איומים כלפיו אשר כתוצאה מהם הוא חושש לפגיעה בגופו ו/או חושש כי פרטיותו או חירותו תפגע שוב.

בית המשפט רשאי להעניק למבקש צו אשר יאסור על הפוגע להטריד בכל מקום ובכל דרך, לאיים על המוטרד, לבלוש אחר המוטרד, לארוב לו, להתחקות אחר תנועותיו או לפגוע בפרטיותו בכל דרך אחרת, כמו כן רשאי בית המשפט לאסור על המטריד ליצור כל קשר עם המוטרד בכל דרך שהיא.

לעיתים רבות יינתן צו זמני במעמד צד אחד עד לבירור הבקשה למתן הצו בבית המשפט תוך 7 ימים במעמד שני הצדדים.

לצו הרחקה ישנו גם ביטוי על פי הדין האישי לפיו לאישה ולילדים יש זכות למדור שקט. במקרה כזה צו ההרחקה הוא צו מניעה אשר נועד לאסור את כניסתו של מי שנגדו מופנה הצו (בד"ג כנגד הגבר ולעיתים גם כנגד האישה) אל ביתם של בני הזוג בשל הפרת זכות הצד האחר או הילדים למדור שקט ושלו. במקרה כזה התנאים להוצאת צו הרחקה יהיו: קיומה של סכנה מוחשית ומיידית, מעשה אלימות בעל חומרה מיוחדת והוכחה לעניין האחראי למריבות  תוך התייחסות לזמן המשכם.

כל עוד שהצו מתבקש כנגד בן משפחה, ידון המקרה בפני בית המשפט לענייני משפחה.

במקרה של בקשת צו הרחקה, יש צורך בשירותיו של עו"ד אשר ילווה את התהליך, יביא את הראיות הדרושות וייצג את מבקש הצו בבית המשפט. במהלך המשפט יקבע השופט אם לתת צו הרחקה קבוע או להסתפק בצו הרחקה זמני.

חתנים, ראו הוזהרתם: הסכום שחתמתם עליו בכתובה הוא הסכום שתשלמו, בצמוד למדד מיום הנישואין!

הכתובה היא מסמך התחייבות של הבעל כלפי האישה ביום קידושין, עליו חותם בנוכחות שני עדים לפני החופה ומוסר אותו לכלה בחופה. מי מאיתנו לא מכיר את הסיטואציה? החתן, ביום חתונתו, צריך לנקוב בסכום אותו הוא מבקש לכתוב בכתובה, ואהבתו נמדדת לכאורה על פי גובה הסכום שהצהיר עליו.

בית המשפט העליון קבע לפני מספר שבועות בפסק דין חריג ומקיף ביותר כי הכתובה הינה "חוק מחייב", כאשר הסכום שהחתן נוקב בכתובה ביום חתונתו ישוערך כערכו ליום הנישואין וישולם לכלה במקרה של גירושין (במידה והבעל גרם לגירושין) או בעת פטירת הבעל כשהוא צמוד למדד מיום הנישואין. אלמנה תוכל לתבוע את כתובתה מעיזבון בעלה. יחד עם זאת חשוב לציין כי הבעל יהיה פטור מלשלם כתובה אם יוכיח עילת גירושין כנגד אשתו.

נכון שברוב הסכמי הגירושים שנעשים מוסדר החלק הרכושי תוך ויתור האישה על כתובתה, אך עובדה זו אינה גורעת מחשיבות הכתובה, מה גם שלא כל הזוגות המתגרשים מצליחים להיפרד על דרך ההסכמה.

חוק יחסי ממון בין בני זוג (התשל"ג- 1973) קובע כי האישה זכאית גם לחלקה ברכוש וגם לכתובתה. יחד עם זאת, בתי הדין הרבניים לא תמיד מיישמים את לשון החוק בטענה כי אם אין לאישה רכוש- יש לה כתובה, ואם יש לה רכוש, אז למה לה כתובה? כלומר "אין כפל מבצעים". על כן, בבחינת ההלכה מול המציאות, יישום הכתובה בימינו, קרי חיוב הבעל או עיזבונו בתשלום סכום הכתובה מוצמד, לא יהיה מתאים בחלק מהמקרים.

כבר לפני כעשר שנים, הרבנות הראשית הנחתה את רבני הנישואין להגביל את סכום הכתובה. כיום, לאור פסיקתו של בית המשפט העליון הפך מוסד הכתובה שבדין היהודי ל"חוק מחייב". עוד יש לציין, משניתנה הכתובה בסכום שנחתם, לא יוכל עוד הבעל לחזור בו, והמבין יבין!

כיום, המציאות היא שתשלום המזונות קשה מאוד ולא משנה את מי תשאל כל צד יחשוב שאצלו המצב יותר גרוע, אם זאת האם שלא מצליחה לסגור את החודש, או האב שמרגיש שפושטים את עורו.

ועדת שיפמן היא ועדה שמונתה בשנת 2006 כדי לבחון את נושא מזונות הילדים במדינת ישראל תשלום, קביעתם והבטחת גבייתם לאור אמנת האו"ם בעניין זכויות הילד, והיא ממליצה על כמה פתרונות שיביאו למהפכה בתחום המזונות:

הועדה סבורה שהמדינה צריכה להבטיח שההורים ימלאו את אחריותם ההורית בצורה שווה כך שהאם שלרוב הילדים נמצאים בחזקתה לא תישא באחריות לבדה והאחריות הכלכלית תהיה משותפת לשני ההורים באותה המידה.

עיקר המלצות הוועדה היא קביעת נוסחה שוויונית יותר וקבועה לחובת המזונות בעזרת הקמת דין אחד שווה לכל הדתות מבלי הבדל בין הדין הנוצרי השרעי והיהודי, המטרה העיקרית בקביעת נוסחה שכזו היא להמעיט ככל הניתן את ההתמקחויות וההתדיינויות בנושא.

וכך רק במקרים חריגים יהיה שיקול דעת לשופטים בקביעת סכום המזונות, בפרקטיקה הכוונה היא שכל הורה יוכל להיכנס לאינטרנט, להקליד את הנתונים המאפיינים את התא המשפחתי שלו ולקבל מיידית את סכום המזונות שעליו לשלם וגם על מי מההורים לשלמו בתא משפחתי זה.

המלצה נוספת של וועדת שיפמן הינה לבטל את סוגיית הגיל כפרמטר בקביעת מזונות.

כך למעשה, המלצות הוועדה ירגיעו את שני ההורים, לא יהיו ויכוחים או הרגשה שהסם המזונות יוריד את ההורים לחיי עוני וטובת הילד תהיה העיקר.

חתנים, ראו הוזהרתם: הסכום שחתמתם עליו בכתובה הוא הסכום שתשלמו, בצמוד למדד מיום הנישואין!

מי מאיתנו לא מכיר את הסיטואציה? החתן, ביום חתונתו, צריך לנקוב בסכום אותו הוא מבקש לכתוב בכתובה, ואהבתו נמדדת לכאורה על פי גובה הסכום שהצהיר עליו.

בית המשפט העליון קבע לפני מספר שבועות בפסק דין חריג ומקיף ביותר כי הכתובה הינה "חוק מחייב", כאשר הסכום שהחתן נוקב בכתובה ביום חתונתו ישוערך כערכו ליום הנישואין וישולם לכלה במקרה של גירושין או פטירה כשהוא צמוד למדד מיום הנישואין. במידה והכלה "לא תספיק לתבוע" יוכלו ילדיה לתבוע בשמה.

נכון שברוב הסכמי הגירושים שנעשים מוסדר החלק הרכושי תוך ויתור האישה על כתובתה, אך עובדה זו אינה גורעת מחשיבות הכתובה, מה גם שלא כל הזוגות המתגרשים מצליחים להיפרד על דרך ההסכמה.

חוק יחסי ממון בין בני זוג (התשל"ג- 1973) קובע כי האישה זכאית גם לחלקה ברכוש וגם לכתובתה. יחד עם זאת, בתי הדין הרבניים לא תמיד מיישמים את לשון החוק בטענה כי אם אין לאישה רכוש- יש לה כתובה, ואם יש לה רכוש, אז למה לה כתובה? כלומר "אין כפל מבצעים". על כן, בבחינת ההלכה מול המציאות, יישום הכתובה בימינו, קרי חיוב הבעל או עיזבונו בתשלום סכום הכתובה מוצמד, לא יהיה מתאים בחלק מהמקרים.

כבר לפני כעשר שנים, הרבנות הראשית הנחתה את רבני הנישואין שלא להתיר כתובה העולה על מיליון שקל. כיום, לאור פסיקתו של בית המשפט העליון הפך מוסד הכתובה שבדין היהודי ל"חוק מחייב". עוד יש לציין, משניתנה הכתובה בסכום שנחתם, לא יוכל עוד הבעל לחזור בו, והמבין יבין.

סרבן גט הינו אדם נשוי אשר מסרב לסיים את נישואיו באופן רשמי על פי ההלכה, למרות שהנישואים אינם מתממשים בפועל, ובכך הבעל מונע מאשתו או האישה מבעלה להינשא לאחר.

ההלכה מחייבת שהגירושין יתבצעו על ידי מתן גט מהבעל לאישה אשר חייב להינתן מרצון שכן מבחינת ההלכה גט בכפייה נחשב "גט מעושה" והוא פסול, אך במצב של סרבן גט, בתנאים מסוימים אפשר לשחרר את בן או בת הזוג מנישואין באמצעות הליך שנקרא כפיית גט.

בית הדין הרבני מוסמכים לכפות גט על בן הזוג הסרבן, קרי, לתת תוקף משפטי לגירושין מבלי לקבל הסכמת אחד הצדדים.

במקרה בו בית הדין הרבני נוכח לדעת כי קיימת סיבה מוכחת שבגינה מבקשת האישה לקבל גט, ישאל בית הדין את הבעל באילו תנאים הוא מוכן לתת גט. אם האישה מסכימה לתנאים אלו אך הגבר מתעקש על סירובו, יכול בית הדין להטיל על הבעל צווי הגבלה אשר הינן סנקציות אזרחיות הכוללות למשל: צו איסור יציאה מהארץ, שלילת רישיון עבודה, שלילית עבודה במשרה ציבורית, איסור על שימוש בפנקסי צ'קים וכו….

במקרים בודדים, בהם גם אחרי תקופה ארוכה של צווי הגבלה הבעל עדיין מסרב לתת לאשתו גט, יכול בית המשפט לפסוק כפיית גט. כפיית הגט נעשית בפועל באמצעות הכנסת הבעל למאסר. זו הסנקציה החריפה ביותר שבית הדין הרבני רשאי להטיל.

בבתי הדין הרבניים הדין הוא שונה לנשים ולגברים – כאשר הבעל הוא זה שמגיש את תביעת הגירושין, האישה יכולה להציב את התנאים לגירושין רק לאחר שתסכים לקבל את הגט. במידה והיא תסרב לעשות כן, יכול בית הדין להטיל עליה צווי הגבלה. הסנקציה החריפה ביותר שיכול בית הדין הרבני להטיל על אישה, במידה וצווי ההגבלה לא עוזרים, היא להתיר לבעל לשאת אישה שנייה – אך לא להיכנס לכלא.

.

במקרים לא מעטים אנו נתקלים במצבים שחייב שמשתמט מתשלום חובותיו וכתובתו רשומה במקום מגוריהם של הוריו, ומסיבה זו ההורים מקבלים עיקול על המטלטלין שבדירה, או במקרה אחר שהחייב נשוי ולאשתו (שאיננה קשורה לתיק) זכות על מחצית מהמטלטלין.  לצורך מניעת מימוש העיקול וביטולו מוגשת על ידי ההורים או האישה בקשה בהמרצת פתיחה לפסק-דין הצהרתי לקביעת בעלות על המטלטלין.

על מגיש הבקשה לפעול בתום לב ובניקיון כפיים ותוך זמן סביר.

להלן סקירה מהפסיקה לגבי הפעולות שעל מגיש הבקשה לבצע:

א-        בהתאם להפ 200077/04 ברנס מרים נ' ענף ברוך על מגיש הבקשה להמציא רשימת מטלטלין מפורטת.

ב-        בהתאם להפ 200148/04 וינגוט סימה שירה נ' בנק הפועלים על מגיש הבקשה לפרט פרטים מלאים  לגבי המטלטלין לרבות שנת הרכישה, מס' הדגם או שם הפירמה של כל פריט ופריט.

ג-         ה"פ 200456/03 א.ט.א. קאר יבוא ושיווק נגד בנק דיסקונט למשכנתאות וה"פ 20037/03 דן רכב ותחבורה ד.ר.ת נגד יורי קורדובן, חלה על מגיש הבקשה חובת הוכחת מקור המימון.

פסק דין הצהרתי על מיטלטלין חל רק לגבי המשיבים לבקשה,  כך שעל מגיש הבקשה לצרף רשימת כל התיקים שקיימים כנגד החייב כדי להימנע ממצב שבו תוגש בקשה לעיקול על ידי צד נוסף.

כמו כן יש לצרף תצהיר ואת הקבלות שמעידות על רכישת המטלטלין ולהקפיד לצרף רשימת מיטלטלין  אמיתית והגיונית ולערוך את הבקשה בהתאם להוראות החוק,  הואיל ובדרך כלל מדובר במשיבים רבים ובמידה והבקשה נדחית מספיק שבית המשפט יחייב את המבקש ב 1,000 ₪ הוצאות לכל משיב עלול הדבר להסתכם באלפי שקלים.

כך למשל לא תרשמו את גלשן הרוח ברשימת המיטלטלין של אישה זקנה שבנה החייב גר עימה,  הואיל והדבר לא יתקבל על ידי בית המשפט ועלול להתפרש כחוסר ניקיון כפיים וחוסר תום לב של מגיש הבקשה.

התיישנות הנה אחת מטענות ההגנה ואף עילה לדחיית תביעה על הסף שיש להעלותה בהזדמנות הראשונה.

תקופת ההתיישנות מוגדרת בסעיף 5 לחוק ההתיישנות ובנושאים שאינם במקרקעין עומדת תקופת ההתיישנות על שבע שנים ותחילתה הנה ביום שבו נולדה עילת התביעה, לכלל זה נקבעו מספר חריגים כמו למשל במקרה של תרמית והונאה, תחילת תקופת ההתיישנות הנה ביום שבו נודעה התרמית או ההונאה ובמקרה של קטין מיום שהוא הפך לבגיר, דהיינו, עד להגיעו לגיל עשרים וחמש שנים,  במקרה של לקוי נפש או שכלי לא יבוא במניין הזמן שבו לא היה מסוגל לדאוג לענייניו מחמת לקוי נפשי או שכלי.  

ישנם אף מקרים שאינם יכולים להיות עילה להארכת תקופת ההתיישנות כמו למשל אי ידיעת כתובתו של הנתבע או פרטיו.

טענת התיישנות הנה טענה פרוצדוראלית,  והיא מתארת מצב שבו על אף שלתובע עומדת עילת תביעה כלפי הנתבע,  החוק מקים מניעה מפני הבאתה לבירור בפני בית המשפט משום שחלף זמן רב מידי מיום שקמה עילת התביעה ועד להגשתה בפני בית המשפט.

הרציונל שעומד מאחורי החוק הנו:

1.         כדי לאפשר לנתבע להתגונן כראוי ושלא יחזיק ראיות במשך זמן רב מדי.

2.         לגבי תובע נתפס הדבר כמי שאינו ראוי לסעד ועלול הדבר להתפרש  כוויתור מצידו לסעד המבוקש.

3.         ישנו קושי בבירורן של תביעות ישנות.

לסיכום פרט לאינטרס הציבורי קיים אף אינטרס לנתבע שמחייב הגבלת משך התקופה בה ייחשף לתביעות וייאלץ לשמור על ראיותיו,  ואינטרס התובע נועד לתת לו שהות מספקת להיערך להגשת תביעתו ולאפשר לו שהות למצוא פתרונות לסכסוך מחוץ לכותלי ביהמ"ש.

משמורת משותפת היא משמורת בה שני ההורים זוכים להגדרה הורית שווה עפ"י החוק זה אומר ששני ההורים הם המשמורנים והאפוטרופוסים לילדיהם.

במשמורת משותפת לשני ההורים הסמכות להחליט בעניינים מהותיים הנוגעים לילדיהם כמו: מגורים, חינוך, בריאות וכו', כלומר שהורה אחד מעוניין להחליט החלטה יש צורך בידיעה והסכמה של ההורה השני.

מחקרים בנושאים של התפתחות הילד מראים שככל ששני ההורים נשארים פעילים ובקשר טוב ומעורבים בחיי ילדיהם כך התפתחותם תהיה בריאה ותקינה יותר מכל הבחינות ובמיוחד מבחינה חברתית.

בית המשפט יפסוק משמורת משותפת בתנאי שמתקיימים תנאים אלו:

1. מסוגלות הורית –לשני ההורים צריכה להיות מסוגלות הורית גבוהה, שתהיה שווה או לפחות דומה בניהם.

2. שיתוף פעולה בין ההורים ברמה גבוהה- ההורים צריכים להסתדר בניהם בכדי שיוכלו לקבל החלטות          משותפות על הילדים ולשתף פעולה בכל הקשור לילדים וטובתם.

3. רצון הילד- הילד צריך להביע רצון מצידו לגור בשני הבתים עם שני ההורים.

לרוב הסדר כזה מתרחש כאשר ההורים מבינים את חשיבות ההסכמה בניהם לטובת הילד, בעקבות הסכם כזה לילד יש למעשה 2 בתים שחייבים להיות באותו אזור מגורים, בנוגע לחלוקת המזונות האב עדיין נושא בנטל המזונות גם אם הוא משמורן באופן שווה עם האם אך עם זאת במידה והילדים נמצאים עם האב זמן רב סביר להניח כי דמי המזונות יהיו נמוכים.

למרות האמור לעיל גישת בתי המשפט היום הנה שלא לאשר בקשות מצד אבי הילדים למשמורת משותפת אשר במקרים לא מועטים מוגשת לצורך הפחתת דמי המזונות, ובמקרים רבים אינה מיושמת.

עצתי הנה גם במקרה שהחלטתם להתגרש עליכם לראות כנגד עיניכם את טובת ילדיכם בלבד, וגם במקרה שבית המשפט לא מאשר את עניין המשמורת המשותפת תמיד אפשר לבקש הרחבת הסדרי הראיה, מה גם שבגיל מסוים הילדים כבר מתחילים להצביע ברגליים, כלומר שהם מתחילים לבקר את ההורה שאינו משמורן מתי שמתחשק להם ואין כוח בעולם שיכול למנוע מהם לעשות זאת.

בנושא משמורת משותפת רצוי להיוועץ עם עו"ד המתמחה בנושא משפחה, לקבלת התוצאה הטובה ביותר .