חתנים, ראו הוזהרתם: הסכום שחתמתם עליו בכתובה הוא הסכום שתשלמו, בצמוד למדד מיום הנישואין!

מי מאיתנו לא מכיר את הסיטואציה? החתן, ביום חתונתו, צריך לנקוב בסכום אותו הוא מבקש לכתוב בכתובה, ואהבתו נמדדת לכאורה על פי גובה הסכום שהצהיר עליו.

בית המשפט העליון קבע לפני מספר שבועות בפסק דין חריג ומקיף ביותר כי הכתובה הינה "חוק מחייב", כאשר הסכום שהחתן נוקב בכתובה ביום חתונתו ישוערך כערכו ליום הנישואין וישולם לכלה במקרה של גירושין או פטירה כשהוא צמוד למדד מיום הנישואין. במידה והכלה "לא תספיק לתבוע" יוכלו ילדיה לתבוע בשמה.

נכון שברוב הסכמי הגירושים שנעשים מוסדר החלק הרכושי תוך ויתור האישה על כתובתה, אך עובדה זו אינה גורעת מחשיבות הכתובה, מה גם שלא כל הזוגות המתגרשים מצליחים להיפרד על דרך ההסכמה.

חוק יחסי ממון בין בני זוג (התשל"ג- 1973) קובע כי האישה זכאית גם לחלקה ברכוש וגם לכתובתה. יחד עם זאת, בתי הדין הרבניים לא תמיד מיישמים את לשון החוק בטענה כי אם אין לאישה רכוש- יש לה כתובה, ואם יש לה רכוש, אז למה לה כתובה? כלומר "אין כפל מבצעים". על כן, בבחינת ההלכה מול המציאות, יישום הכתובה בימינו, קרי חיוב הבעל או עיזבונו בתשלום סכום הכתובה מוצמד, לא יהיה מתאים בחלק מהמקרים.

כבר לפני כעשר שנים, הרבנות הראשית הנחתה את רבני הנישואין שלא להתיר כתובה העולה על מיליון שקל. כיום, לאור פסיקתו של בית המשפט העליון הפך מוסד הכתובה שבדין היהודי ל"חוק מחייב". עוד יש לציין, משניתנה הכתובה בסכום שנחתם, לא יוכל עוד הבעל לחזור בו, והמבין יבין.