התיישנות הנה אחת מטענות ההגנה ואף עילה לדחיית תביעה על הסף שיש להעלותה בהזדמנות הראשונה.

תקופת ההתיישנות מוגדרת בסעיף 5 לחוק ההתיישנות ובנושאים שאינם במקרקעין עומדת תקופת ההתיישנות על שבע שנים ותחילתה הנה ביום שבו נולדה עילת התביעה, לכלל זה נקבעו מספר חריגים כמו למשל במקרה של תרמית והונאה, תחילת תקופת ההתיישנות הנה ביום שבו נודעה התרמית או ההונאה ובמקרה של קטין מיום שהוא הפך לבגיר, דהיינו, עד להגיעו לגיל עשרים וחמש שנים,  במקרה של לקוי נפש או שכלי לא יבוא במניין הזמן שבו לא היה מסוגל לדאוג לענייניו מחמת לקוי נפשי או שכלי.  

ישנם אף מקרים שאינם יכולים להיות עילה להארכת תקופת ההתיישנות כמו למשל אי ידיעת כתובתו של הנתבע או פרטיו.

טענת התיישנות הנה טענה פרוצדוראלית,  והיא מתארת מצב שבו על אף שלתובע עומדת עילת תביעה כלפי הנתבע,  החוק מקים מניעה מפני הבאתה לבירור בפני בית המשפט משום שחלף זמן רב מידי מיום שקמה עילת התביעה ועד להגשתה בפני בית המשפט.

הרציונל שעומד מאחורי החוק הנו:

1.         כדי לאפשר לנתבע להתגונן כראוי ושלא יחזיק ראיות במשך זמן רב מדי.

2.         לגבי תובע נתפס הדבר כמי שאינו ראוי לסעד ועלול הדבר להתפרש  כוויתור מצידו לסעד המבוקש.

3.         ישנו קושי בבירורן של תביעות ישנות.

לסיכום פרט לאינטרס הציבורי קיים אף אינטרס לנתבע שמחייב הגבלת משך התקופה בה ייחשף לתביעות וייאלץ לשמור על ראיותיו,  ואינטרס התובע נועד לתת לו שהות מספקת להיערך להגשת תביעתו ולאפשר לו שהות למצוא פתרונות לסכסוך מחוץ לכותלי ביהמ"ש.